פסק-דין בתיק רע"א 4381/03

השופט א' ריבלין:

1.        זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד הנשיא א' גורן) אשר דחה את בקשתה של המבקשת להורות לנאמנים של ז.מ. מותגי אופנה בע"מ (להלן: החברה) - חברה שנמצאת בבעלותה של חברת המשביר-לצרכן ישראל בע"מ (להלן: המשביר-לצרכן) - להשיב למבקשת סך של 59,522.10 ש"ח, שהמבקשת שילמה כשכר עבודה, לעובדים שעבדו במפעל החברה, עבור החודשים אוגוסט-אוקטובר 2002. בקשתה זו באה לאור טענתה כי החוב בא בגדר "דין קדימה" כמשמעותו בסעיף 354 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות).

תמצית עובדות המקרה

2.        המבקשת היא חברת כוח אדם, אשר סיפקה לחברה שירותי כוח אדם בחודשים אוגוסט-אוקטובר 2002. ביום 3.11.2002 ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב צו הקפאת הליכים כנגד המשביר-לצרכן, ובכללו גם כנגד החברה, זאת לתקופה של 60 ימים. כנאמנים לחברה מונו השופטת (בדימוס) מרים בן פורת, מר דוד ברדט וד"ר ליפא מאיר (להלן: הנאמנים או נאמני החברה) וזאת לשם ביצוע הסדר בין החברה לבין נושיה.

           לאחר שניתן צו הקפאת ההליכים כנגד החברה, ביקשה המבקשת מבית המשפט המחוזי להורות לנאמני החברה להשיב לה את הסכומים שלטענתה שילמה כשכר עבודה לעובדי החברה. בבקשתה הלינה המבקשת על כך שבית המשפט המחוזי, בהחלטתו על מתן צו הקפאת ההליכים, הורה לנאמנים לשלם את משכורות חודש אוקטובר לכלל עובדי החברה, למעט לעובדים המדוברים, ששכרם שולם על-ידי המבקשת. לדידה, משפרעה היא את חוב החברה לעובדיה, הרי שהיא זכאית להיכנס בנעלי העובדים לעניין זכאותם לקבל את שכר עבודתם בדין קדימה לפי סעיף 354 לפקודה. לעניין זה היא סומכת על ע"א 667/70 קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין נגד חברת בנאורי בע"מ פ"ד כה(1) 716 על-פיו, כך היא מציינת, מי שפרע חוב של חברה בפירוק למי מעובדיה, יבוא בנעלי העובד, ויהיה זכאי בדין קדימה להשבת הכסף ששילם.

החלטת בית המשפט המחוזי

3.        בית המשפט המחוזי לא נדרש לשאלה האם חלה ההלכה שנפסקה בפרשת בנאורי, שעסקה בחברה שנמצאת בהליכי פירוק, גם במצב דברים בו הוצא צו הקפאת הליכים - כמו במקרה שלפנינו. כך סבר לאור קביעתו, כי אם נתקיימו יחסי עובד-מעביד בין המבקשת לבין העובדים המדוברים, כי אז ממילא חבה המבקשת לשאת בשכרם ואין לה כל עילה לבוא בגדר הנהנים מדין קדימה. שאלה קיומם של יחסי עובד-מעביד, קבע בית המשפט המחוזי, מצויה, ככלל, במסגרת סמכותם הייחודית של בתי הדין לעבודה, אך יש להכריע בה במקרה שלפנינו מכוח הסמכות שבגררא שבמסגרת סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט).

      בעת הדיון בבית המשפט המחוזי בשאלת קיומם של  יחסי עובד-מעביד התעוררה מחלוקת בין הצדדים בעניין הסכם ההתקשרות שכונן את היחסים בינם. נאמני החברה טענו כי בין החברה לבין המבקשת התקיימו יחסי מזמין-קבלן. להוכחת טענתם זו הם הציגו הסכם שנערך בין המשביר-לצרכן למבקשת, ואשר בו נקבע במפורש כי בין המבקשת לעובדים הנדונים מתקיימים יחסי עובד-מעביד. במסגרתו של ההסכם התחייבה המבקשת לשאת בתשלום שכר העובדים, בדמי נסיעתם, ובכל חובה אחרת שנובעת מהגדרתה כמעביד. המבקשת, חלקה על הטענה הזו של נאמני החברה. לטענתה, ההסכם שהציגה החברה כלל איננו הסכם של התקשרות בין השתיים אלא הסכם שונה שנחתם לפני שנים אחדות בין המבקשת לבין המשביר לצרכן. התקשרותה הנוכחית עם החברה, המשיכה וטענה המבקשת, נעשתה אל מול מנהלי החברה עצמה ולא אל מול נציגי המשביר-לצרכן. לטענתה, ההסכם הרלוונטי שבין החברה למבקשת היה הסכם בעל-פה שבמסגרתו נקבע מפורשות כי העובדים המדוברים ייחשבו לעובדי החברה ולא לעובדי המבקשת. בית-המשפט המחוזי סבר כי טענותיה של המבקשת לגבי התקיימותם של יחסי עובד-מעביד בין העובדים לחברה נטענו כטענות כלליות, מבלי שהמבקשת פירטה כיצד על בית המשפט להגיע למסקנה שכזו. בית-המשפט מצא  כי אין בידו להכריע איזהו הסכם ההעסקה שחל על העסקת העובדים בענייננו, וציין כי ההסכם שצורף לתשובת החברה, אינו נושא תאריך וכצדדים לו מופיעות, לצד המשביר-לצרכן, חברות נוספות שנמחקו מעל דפי ההסכם עצמו.

           לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי "בשלב זה, בקשתה של החברה נדחית, במסגרת דיני החברות. עם זאת, בפני המבקשת פתוחה הדרך להגיש בקשה לבית הדין לעבודה, כדי שזה ידון בסוגיה זו שעניינה המובהק הוא קביעתם של יחסי עובד ומעביד, ובכלל זה להגיש ראיות כתמיכה לטענתה הכללית כי התקיימו בין החברה לעובדים יחסי עובד-מעביד בשל התקיימותו של מבחן ההשתלבות". חרף קביעתו המסויגת טענו הצדדים גם לגוף הדברים.

טענות הצדדים

           לאחר שהוגשה בקשת רשות הערעור והתגובה לה, ובטרם נדון התיק כאן, הגיעו הצדדים להסדר דיוני במסגרתו נקבע כי הצדדים יעבירו טיעונים משלימים וכי פסק הדין יינתן על-פי הסיכומים בכתב. סמוך לכך מונו לחברות מפרקים זמניים (עורכי-הדין ישראל קנטור ואבנר כהן), זאת מאחר שפעילות המשביר-לצרכן נרכשה מידי הנאמנים במהלך תקופת הקפאת ההליכים. השלמת הטיעונים מטעם החברה, באה מטעם בא כוחם של נאמני החברה, זאת על דעת המפרקים הזמניים של המשביר-לצרכן.

4.        המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי במקרה שנתקיימו יחסי עובד-מעביד בין המבקשת לעובדים האמורים, ממילא חלה על המבקשת החובה לשאת בשכרם, ואין היא נכנסת בנעלי העובדים הזכאים לקבל כספם בדין קדימה. לדידה, קביעה זו סוטה מההלכה המקובלת כפי שנקבעה בפרשת בנאורי לפיה תחולתו של דין הקדימה נקבעת לפי מהותו של החוב ולא לפי זהותם של בעלי החוב. לביסוס עמדתה היא מצביעה על חוות-דעתו של כבוד השופט בדימוס מ' גולדברג, שנכתבה לאור פניית המבקשת, וצורפה לבקשה שבפנינו. בחוות דעתו קובע השופט גולדברג כי "אם חברת כוח האדם שילמה לעובד של קבלן שפורק (פירוק "פורמלי" הוא תנאי בל יעבור לזכאות בדין קדימה על פי פקודת החברות), את שכר עבודתו, תקום לה, על פי הדין הקיים, הזכות לתבוע את התשלום, כפוף לתקרה, מהמפרק".

           המבקשת סבורה כי שגה בית-המשפט קמא משנמנע מלקבוע מיהו המעביד של העובדים המדוברים, זאת מאחר שבבקשה שהוגשה היתה תשתית ראייתית מספקת לשם הכרעה כי החברה היא המעביד לפי מבחן ההשתלבות. היא טוענת כי פנייה לבית הדין לעבודה, כפי שהמליץ בית משפט קמא, עלולה להמשך זמן רב, וכלל לא ברור איזו תועלת ממשית תהיה בה עבור המבקשת.

5.        בתגובתה של המבקשת להשלמת הטיעון של המשיבה - היא טוענת כי אפילו תחשב כמעסיקתם של העובדים לא יהא בכך כדי לשלול קיומם של יחסי עובד-מעביד בין החברה לעובדים, שכן, יש וייחשבו, הן המעסיק בפועל והן ספק שירותי כוח האדם, כמעסיקים במשותף. עוד היא טוענת כי לא ניתן לראות בה נושה רגילה, כפי שטוענת החברה, זאת - מאחר שהשירותים אותם היא מספקת - שירותי כוח אדם - חושפים אותה לסיכונים ולהתחייבויות להם אין חשוף ספק 'רגיל', ובהם, למשל, תשלומי הלנת שכר הגבוהים באופן משמעותי מריבית הפיגורים בה עשוי להתחייב ספק 'רגיל' בשל איחור בתשלום לנושיו. המבקשת חוזרת ומלינה על הימנעותו של בית המשפט קמא מלהכריע סופית בשאלת יחסי עובד-מעביד במקרה שלפנינו, זאת לאחר שקבע, הוא עצמו, כי הוא קונה סמכות שבגררא לדון בסוגיה זו. לבסוף טוענת המבקשת, כי אי הכרה בזכותה של חברת כוח אדם שמשלמת את שכר העובדים, להיכנס בנעליהם לעניין דין קדימה, תעודד הימנעות מתשלום משכורות לעובדים בכל מקרה בו קיים חשש ליציבות הכלכלית של החברה לה מסופקים שירותי כוח האדם. בדרך זו ניתן יהיה ליצור מצב שבמסגרתו יש לעובד עצמו סיכוי גבוה יותר להיפרע חובו מהחברה שבפירוק מאשר לחברת כוח האדם אשר נשאה בשכרו. יאמר מייד, כי צודקת המבקשת בטענתה, כי בית המשפט מוסמך וצריך היה להכריע בשאלה שבמחלוקת לגופה.

6.        נאמני החברה טוענים כי מערכת היחסים בין המשביר-לצרכן למבקשת היא כזו של מזמין-קבלן, וסומכים טענתם זו על ההסכם שכונן את היחסים בין הצדדים, ואשר קובע את הדבר במפורש. לדידם, פעל בית המשפט המחוזי בהתאם להלכת בנאורי שכן, הלכה זו מתייחסת למתן דין קדימה לחוב של חברה בפירוק בגין שכר עבודה, אף אם החוב אינו כלפי העובד עצמו, אלא כלפי מי ששילם לעובד של החברה שבפירוק את שכר העבודה במקום החברה עצמה. ואילו נסיבות המקרה שלפנינו, כך לטענת המשיבה, שונות הן שכן, אין מדובר כלל בעובדי החברה אלא בעובדי המבקשת, וככאלה אין הם באים בגדר נושי החברה, הזכאים למעמד של "דין קדימה" ביחס לנושים האחרים ולמעמד ישיר כלפי החברה. העובדים במקרה זה, כך הם טוענים, זכאים לקבל את שכרם מהמבקשת בלבד, ואילו המבקשת זכאית לקבל מהחברה את התמורה כפי שזו נקבעה בהסכם בין הצדדים. אולם, ככל ספק אחר של החברה, החוב של המבקשת הוא חוב בר תביעה במסגרת הליכי חדלות הפירעון של החברה ואין לה מעמד מיוחד ביחס לנושים בלתי מובטחים אחרים של החברה. המשיבה חוזרת ומדגישה כי מערכת היחסים שבין המבקשת לחברה הינה מערכת יחסים רגילה שבין ספק שירותים לחברה. העובדה, שמהות השירותים אשר העניקה המבקשת לחברה הינה שירותי כוח אדם, אינה מעלה או מורידה לעניין זה, וכפי שכל ספק או זכיין שהעסיק עובדים במתן שירותים שונים לחברה, אינו זכאי לטעון כי הסכומים ששילם לעובדיו ייחשבו כחוב של החברה בפירוק, שבא בגדר דין קדימה, כך הוא המצב גם לגבי ספק שירותי כוח אדם.

           בנוסף, מבהירים נאמני החברה, כי קביעת בית המשפט המחוזי, במסגרת צו הקפאת ההליכים, כי יש לשלם לעובדי החברה את משכורת חודש אוקטובר, נעשתה כדי לאפשר את המשך פעילות החברה כ"עסק חי". בניגוד להחלטה נקודתית זו, טענת המבקשת לעניין מעמדה כנושה של החברות תהיה רלבנטית, כך לטענתם, אך ורק במסגרת הסדר בין החברה לנושיה או במסגרת הליך של פירוק החברה. לעת עתה טרם התקיים הליך כולל של הגשת תביעות חוב ולכן, קביעת בית המשפט קמא, כי על המבקשת לפנות לבית הדין לעבודה לשם בירור קיומם או העדרם של יחסי עובד-מעביד, אינה פוגעת במבקשת.

           כונס הנכסים הרשמי, אשר מופיע כמשיב פורמלי, מסר בהודעתו כי לא היה מעורב בהליכים שהתנהלו בתיק זה בפני בית המשפט קמא, זאת מאחר שבשל כשלים טכניים לא התקבלו אצלו כל מסמכים הקשורים למקרה דנן. לפיכך, הוא נמנע מלהשיב לבקשה לגופו של עניין.

7.        בהשלמת הטיעון שהוגשה מטעם החברה נטען כי בנסיבות שלפנינו כלל אין תחולה לסעיף 354 לפקודת החברות, שכן במועד מתן ההחלטה של בית המשפט המחוזי לא הייתה החברה בפירוק. גם כיום נמצאת החברה אך בפירוק זמני, ולכן טרם התקיים הליך של הכרעה בתביעות החוב של הנושים ובכללו הכרעה בשאלת סיווגם של הנושים לפי קטגוריות. החברה סבורה גם כי המבקשת אינה יכולה להיחשב כמי שהלוותה לחברה שבפירוק כסף לשם תשלום שכר, כאמור בסעיף 354(ב) לפקודת החברות, שכן המבקשת, היא עצמה, הייתה מחויבת בתשלום שכר העובדים ולראייה, היא אף זו ששילמה להם את השכר ולא החברה. בחינה תכליתית של סעיף 354(ב), כך סבורה החברה, מביאה למסקנה שאין מקום להחילו על נסיבות כגון אלו שבפנינו. שכן, תכלית הסעיף הינה רווחת עובדי החברה שבפירוק, וזו מושגת בכך שכל המלווה כספים לחברה שבפירוק, לשם תשלום שכר העובדים, יובטח סכום הלוואתו באמצעות סיווגו כבעל חוב בדין קדימה. במנגנון זה, כך היא מדגישה, אין כדי לפגוע במצבם של יתר נושי החברה, שהרי אלמלא ניתנה ההלוואה לתשלום השכר, היתה החברה שבפירוק עצמה מחויבת לשלמו בעדיפות לפני יתר הנושים, בהיות שכר עבודה חוב בדין קדימה. לא כך, במקרה שלפנינו. הכרה בחוב כלפי המבקשת כנכנס בגדר דין קדימה, תשנה לרעה, לדעת החברה, את מצבם של שאר הנושים שכן, המבקשת מספקת שירות ככל שאר הספקים האחרים ואמורה היתה לגבות את חובה, מבחינת הסדר, כמו כל נושה אחר שמספק שירות לחברה. המשיבה מפנה גם לעקרון הפרשנות המצמצמת, שנוהג בהוראות חוק העוסקות בחובות בדין קדימה בשל עקרון העל, של שוויון בין נושים בהליכי פשיטת רגל ופירוק. עקרון זה מחזק לדעתה את טענתה כי אין מקום להרחיב את פרשנות סעיף 354(ב) באופן שהסעיף יחול גם על החוב למבקשת.

           ואכן, אפילו קמה תחולה בנסיבות המקרה הזה, להוראת סעיף 354 לפקודת החברות לא היה בכך כדי להועיל למבקשת. עובדי המבקשת, לא יחשבו, כפי שעוד יובהר, ובנסיבות המקרה הזה, עובדי החברה. המבקשת, מצידה, אינה מלווה כמתואר בסעיף 354(ב) לפקודה וממילא אין היא זכאית להתלות בדין הקדימה מכוח סעיף 354.